Wednesday, 1 June 2011

מטומטמת

אנשים לא מבינים את האמונה שלי באלוהים. אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה בטוב שבעולם. אני מאמינה גם ברע שבעולם. אני מאמינה בכאב ובחרא. וזה כל מה שאני קיבלתי. אני לא קיבלתי טוב ולא קיבלתי אושר ולא קיבלתי קל. וגם אם למישהו אחר יותר קשה זה לא משנה את העובדה שיש לי את מה שיש לי. וזה תמיד היה ככה, מגיל מאוד קטן, ואני רגילה לזה, כבר לא  איכפת לי מזה. כשהייתי קטנה הייתי מתפללת לאלוהים, הייתי מבקשת שהוא יעצור את אבא שלי כי הוא ואמא שלי רבו והוא היה שיכור. כל יום, כל יום במשך 5 שנים בערך, יותר אפילו, אני לא יודעת כי הייתי ילדה קטנה ואני עוד מעט בת 18 אז אני לא כל כך זוכרת. אבל כן, הוא היה שיכור הרבה מאוד זמן ואני לא זכרתי מי הוא כשהוא היה פיקח. עכשיו זה הפסיק, כן, למרות שלפעמים הוא מביא לפה בקבוק וויסקי ומפרק אותו בשעה. זה יותר טוב מאשר כל יום. אני מבינה אותו, זה הסם שלו. כולנו מכורים למשהו שמרדים את הכאב ואני לא אף אחת כדי לשפוט אותו... אבל זה לא משנה את העובדה שאבא שלי היה אלכוהוליסט במשך כל הילדות שלי. ואני אוהבת את אבא שלי, אני לא אומרת שלא. הוא טעה. כולם טועים. גם אני טועה. אמא שלי טועה. הריבים לא היו רק בגלל אבא שלי, אמא שלי הייתה מכורה לקוקאין במשך 10 שנים. כן, שוב, היא הפסיקה. ואני אסירת תודה כי היא כמעט מתה. אבל זה לא משנה את העובדה שכשילדה בת 7 רואה את אמא שלה עושה ליין של קוק היא סובלת וזה כואב לה והיא יודעת והיא רואה את זה וכולם בסביבה שלה סוחרי סמים והיא יודעת שזה המצב והיא מתמודדת עם זה, והכל ביחד היה פשוט יותר מדי. וזה לא היה הכל, כי כל בנאדם שאי פעם אהבתי פגע בי, בגד באמון שלי או תקע לי סכין בגב. יש אנשים ששווים את הכאב, אבל זה לא אומר שהכאב לא קיים. אז זה היה ברור שהייתי צריכה להתפוצץ מתישהו. זה לא קרה מזמן. ואז התחילו הכדורים, והדיבורים על זה שאני משוגעת ושאני שבורה ושאי אפשר לתקן אותי ועכשיו עם הכדורים אני בסדר, אני יותר אנושית ממה שהייתי. אבל עדיין, כדי לעבור את היום, כדי להתמודד עם הכל אני חייבת את הכדורים שלי ועוד כמה דברים. אני חושבת שזה לא נקרא להיות בסדר, זאת פשוט הדרך שלי לשרוד. אז אני שופטת את אלוהים, כי אני מסתכלת על אנשים אחרים ואני רואה אותם שמחים ולי אין כלום, לי אין סיבה לחייך כשאני לא מתחת להשפעה של משהו. אני לא נרדמת בלילות כי כל כך כואב לי בפנים והראש שלי צועק דברים ואני חייבת להתעסק במשהו אחר. ואנשים שופטים אותי בגלל כל מיני סיבות ואחת מהם זאת האמונה שלי באלוהים. אם הם רק היו יודעים... בני זונות. מדברים מאחורי הגב שלי ואומרים עליי כל מיני דברים, כל מיני שקרים, ואני כבר וויתרתי, נגמר לי הכוח. אני מעכשיו שמה זין. יש לי את האנשים שלי, וזהו. אני לא צריכה יותר מזה. אני פשוט לא מבינה מה כבר אפשר לצפות מהבת של שני נרקומנים. אבל לא נורא. אני חושבת שזה יפסק מתישהו, הכאב הקבוע הזה שכבר חלק ממני. אני מקווה מאוד. אבל אני לא מצפה לכלום כי נמאס לי מלהתאכזב. לכל דבר יש סיבה, אני יודעת. ואני מאמינה בקארמה ואולי מגיעה לי, אני לא יודעת. אבל זה לא הוגן. זה לא אמור להיות ככה. אני רוצה לקבוע את הגורל שלי אבל אני כל כך מפחדת שזה יהיה משהו שונה לגמרי שאני לא נראה לי אעשה את זה. אני רוצה להיות מסוגלת לתת למישהו את כולי ולאהוב אותו ולהרגיש בטוחה כמו שהרגשתי פעם. פעם. אבל זה לא נראה לי הגיוני כי אני טועה. אני כל כך טועה. ואני כל כך מלוכלת וכואב לי ויש לי חור בלב ואני מפחדת, אני מפחדת כי אני פחדנית ואני לא רוצה שוב לשים את הלב שלי ככה בידיים של מישהו כי זה כל כך כאב, זה עדיין כואב. כי אני חשבתי שזהו, באמת, הייתי ממש תמימה ואני חשבתי שזהו זה, שנגמרו החיפושים להרבה מאוד זמן ושהוא היה כל מה שהייתי צריכה, אבל מסתבר שהוא היה הכל בשבילי ואני לא הייתי כלום בשבילו. אני ידעתי שכשאתה נותן למישהו להיות הכל בשבילך ברגע שהוא עוזב אתה נשאר בלי כלום, אבל זה לא היה איכפת לי והאמת היא שאני כבר וויתרתי על הסיפור הזה, זה כבר לא משנה, עבר הרבה זמן ולמרות שזה עדיין כואב, הכאב הזה לא כזה נוראי, אפשר להתעלם ממנו בקלות. אפשר להתעלם מכל כאב בקלות.
 הדרך שלי להתעלם מהכאב, זאת הבעיה.

Sunday, 17 April 2011

{#54}

אני כל כך מלאה בחרא שזה לא יאמן. אין בזה היגיון, זה פשוט המצב. אני מלאה בחרא. אין בתוכי שום דבר חיובי. חשבתי שאולי אני אמצא את זה באיזהשהו שלב אבל עכשיו אני מבינה שהכל שלילי, הכל רע. הכל רע והכל כואב והכל מבולגן והכל פוגע והכל פשוט כל כך קשה שאני כבר לא יכולה יותר, לא מסוגלת יותר, לא רוצה יותר בעצם. וזה לא שאני רוצה למות. לא. פשוט כבר לא אכפת לי. לא אכפת לי ולאף אחד לא אכפת. ונמאס לי, נמאס לי מלדאוג לאנשים ולנסות להיות טובה בשבילהם כדי פשוט להיפגע. כי כנראה שזה כל מה שאני עושה, אני רק נפגעת. ופוגעת. מה שאנשים לא מבינים זה שאני לא מתכוונת לפגוע, אני לא רוצה. הם עושים את זה בכוונה להחזיר לי אבל אין להם מושג כמה שזה הורס אותי, כמה שזה הורג אותי כל פעם מחדש. ונמאס לי מלשמור את הכל בפנים ולחכותה עם זה, כי ברגע שאני לא יכולה יותר אני מתפוצצת וזה כל כך כואב ואני לא יכולה לנשום. אני לא יכולה לנשום, ואני רוצה לנשום. אני רוצה להיות בסדר. אני רוצה שלאנשים יהיה אכפת ממני. אני רוצה, אבל זה לא משנה. אני רוצה כל כך הרבה דברים, ואת רובם אני לא אקבל אף פעם. וזה לא אכפת לי... לא כל כך. אני יכולה לחיות עם זה. אבל די, חלאס. קשה לי ממש. כואב לי ממש. ואני מפחדת ואני פגועה ואני תלויה בדברים שלא עושים לי טוב. ואני כל כך עייפה...
 מה כבר ביקשתי? להיות בסדר? פעם אחת? יום אחד? ברור, יש ימים יותר טובים ויש כאלה יותר גרועים. יש ימים שבהם אני בורחת, אני אוהבת את אלה. אבל מה? זה לא יציב, זה לא עובד, זה לא מספיק. ואין, אני לא מספיק! אני לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק טובה בכללי. הבעיה, היא אני.
אני ממש מקווה למצוא פתרון לפני שאני באמת יעשה משהו מטומטם, טוב, גם ככה זה לא כאילו למישהו אכפת.

Sunday, 20 March 2011

{#53} יום 2

אנשים אומרים שאתה אף פעם לא יודע מה יש לך עד שאתה מאדב את זה אה? לי זה קרה. אני ידעתי בדיוק מה היה לי. אני ידעתי את זה טוב מאוד. פשוט לא חשבתי שאני אאבד את זה. ואיבדתי את הכל. אני השתנתי. וכשאנשים משתנים, הם הופכים להיות בדיוק את מה שהם אמרו שהם אף פעם לא יהיו. זה קרה לי! אני בדיוק מי שלא רציתי להיות. ואני חרא. אני זבל. פתאום אני מתגעגעת ופתאום אני לא. פתאום אני אוהבת ופתאום אני לא. ואני כבר לא יודעת מה הפאקינג הבדל! אני לא יודעת, לא מבינה, לא קולטת. יש אהבה בגוף שלי, אבל אני לא יכולה להוציא אותה. היא נתקעת בראש שלי, לא רוצה לצאת מהפה שלי. היא נדבקת ללשון שלי, ורואים, רואים במבט שלי שלמילים הכי מתוקות יש את הטעם הכי מר. וריק לי. ריק לי. אני ריקה. ואני בסה''כ מנסה למלא את זה. את הריקנות שבי. אין לי תגובות, אין לי רגשות, אין לי. אין לי. הכל ריק לי. ורע לי. רע לי ואני מנסה למלא את הריקנות הזאת עם כל הדברים הלא נכונים, הדברים הרעים. כי יש לי את הדברים הטובים, אבל אני לא מספיק טובה בשבילם ואני לא רואה אותם. אני יודעת שהדברים הלא נכונים הם רעים, והם פוגעים בי. אני יודעת את זה. אבל אני בוחרת בהם, כמו ילדה מפגרת שלא יודעת להחליט, אני בוחרת בהם. וזה רע, ואני רוצה להיות בסדר. אני רוצה לרצות לחיות! לעשות משהו! לרצות לעשות משהו! זה כל מה שאני מבקשת. זהו. אני רוצה לצאת מזה, רע לי. אתמול וביום שישי ישנתי כל היום. כל היום! וזה רע. זה רע מאוד. אני לא יודעת מה לעשות... אני לא יודעת. אין לי מושג. איפה אני בכלל? איפה אני נמצאת? אני חיה? איפה אני? מי אני? אני לא מכירה את זה. אני לא מזהה את עצמי. אני לי שמץ של מושג איפה אני. אין. אני לא יודעת. אני לא איפה שאני צריכה להיות, אני לא מי שאני צריכה להיות. אני צריכה להיות טובה. אני צריכה לעשות משהו ולהיות טובה בו וזהו. והכדור הזה טוב... כאילו, אני בסדר. אני לא לגמרי לגמרי בסדר. אני יותר טוב טיפה. אני בסדר לבינתיים. אבל אני כן ואז אני לא ואז אני כן, ושוב לא. וכן, ולא. אז מה עשיתי פה? שום דבר. כלום. וחייבים לתקן את זה איכשהו.

Thursday, 17 February 2011


 החיים שלי כל כך בזבל בזמן האחרון ואני רק מקווה שמשהו טוב יקרה לי כדי להפסיק לפגוע בעצמי. כל מה שאני עושה בזמן האחרון זה לפגוע בעצמי ודי, חלאס. כמה שאני בטוחה שאני לא יכולה להפסיק ושאם כן אז זה יהיה ממש קשה, אני חייבת. אני חייבת להפסיק. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. די. חבל שאני רק אומרת ולא עושה שום דבר. אני רוצה עזרה! אני רוצה עזרה ואף אחד לא מבין את זה, אף אחד לא מתחיל להבין את זה ואני רוצה שכולם יבינו את זה. אני פוגעת בעצמי. כל צד קטן שאני עושה פוגע בי, פוגע בהורים שלי, פוגע באנשים שאכפת להם ממני. ושום דבר לא עוזר לי. עיבדתי משמעות לגמרי. אני ריקה. והייתי ריקה גם מקודם, אבל זה לא הרגיש כל כך רע. הדבר היחיד שיותר גרוע מהריקנות זה להתרגל עליה, ואני כבר התרגלתי. וזה כואב. זה הורג אותי באיטיות ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני באמת הגעתי למצב שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. ועכשיו אני באמת מוכנה להודות שקשה לי. באמת קשה לי. אני כבר לא מבינה מה הקטע פה. למה אני קיימת. ואני רוצה להבין... אני רוצה לדעת, אבל אין תשובות. ואני מוכנה להודות גם שאני לא יכולה לצאת מזה לבד. אני תקועה. והחלומות האלה... הם חייבים להפסיק. הם חייבים להפסיק. אני חייבת להפסיק אותם. הצלקות... חייבות להעלם. הכל. אני רוצה לפתוח דף חדש ולהיות בסדר. אני לא רוצה שמישהו יגרום לי להיות מאושרת, כאילו, גם. אבל אני רוצה לגרום לעצמי אושר. לחייך כשאני מסתכלת במראה. לא לבכות כל פעם שאני סאחית. כי ב4 חודשים האחרונים אני לא חייכתי לרגע כשלא הייתי מסטולה. וזה לא בסדר, זה לא טוב. זה לא טוב לברוח. זה היה טוב אבל ברגע שהחלטתי להתמודד הכל נפל עליי ואני לא רוצה את זה! והבנתי שזה כבר לא קטע שלו ולא קטע של ההורים שלי ולא של אף אחד. זה אני. זאת בעיה שלי עם עצמי ללא קשר לאף אחד. ואני רוצה... אני חייבת לצאת מזה. כי אם לא, אני אמות. יש לי את ההרגשה הזאת, שאני אמות בזמן הקרוב והאמת שהיא לא ההרגשה הכי טובה העולם. ואני מפחדת להתמודד עם הכל. אני מפחדת. ואני בנאדם רע ואנשים כל הזמן מתאכזבים ממני ואני לא עושה את זה בכוונה אני לא שמה לב, אני לא מתכוונת לפגוע או להעליב אף אחד... וכואב לי שזה ככה כי זה מי שאני, ואני מפחדת שכולם יעזבו אותי בסופו של דבר... אני רוצה עזרה וכמה שאני מדברת עם פסיכולוגים, מורות, הורים, חברים, וכל העולם זה לא עוזר, זה פשוט גורם לי לזכור את כל המצב כל פעם מחדש וזה כואב כל פעם מחדש. אז מה הקטע? כאילו, למה? מה אני עשיתי שזה מגיע לי? אני באמת מנסה לעשות את כל מה שאני יכולה אבל חלאס, קשה לי. מאוד קשה לי. ואני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לחייך כמו בנאדם נורמלי, אני רוצה להנות מהדברים שאני עושה, אני רוצה לשבת לבד עם קפה וסיגריה בלי דאגות, אני רוצה להיות מאושרת. וכנראה שאי אפשר...

{#52} Swallowed, Sniffed, Snorted, Smoked or Injected (2)


זה בדיוק מה שאני לא רוצה. אני לא רוצה לאהוב אותו במשך כל חיי. לא אם אני לא יכולה להיות איתו. החיים שלי כל כך בזבל בזמן האחרון ואני רק מקווה שמשהו טוב יקרה לי כדי להפסיק לפגוע בעצמי. כל מה שאני עושה בזמן האחרון זה לפגוע בעצמי ודי, חלאס. כמה שאני בטוחה שאני לא יכולה להפסיק ושאם כן אז זה יהיה ממש קשה, אני חייבת. אני חייבת להפסיק. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. די. חבל שאני רק אומרת ולא עושה שום דבר. אני רוצה עזרה! אני רוצה עזרה ואף אחד לא מבין את זה, אף אחד לא מתחיל להבין את זה ואני רוצה שכולם יבינו את זה. אני פוגעת בעצמי. כל צד קטן שאני עושה פוגע בי, פוגע בהורים שלי, פוגע באנשים שאכפת להם ממני. ושום דבר לא עוזר לי. עיבדתי משמעות לגמרי. אני ריקה. והייתי ריקה גם מקודם, אבל זה לא הרגיש כל כך רע. הדבר היחיד שיותר גרוע מהריקנות זה להתרגל עליה, ואני כבר התרגלתי. וזה כואב. זה הורג אותי באיטיות ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני באמת הגעתי למצב שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. ועכשיו אני באמת מוכנה להודות שקשה לי. באמת קשה לי. אני כבר לא מבינה מה הקטע פה. למה אני קיימת. ואני רוצה להבין... אני רוצה לדעת, אבל אין תשובות. ואני מוכנה להודות גם שאני לא יכולה לצאת מזה לבד. אני תקועה. והחלומות האלה... הם חייבים להפסיק. הם חייבים להפסיק. אני חייבת להפסיק אותם. הצלקות... חייבות להעלם. הכל. אני רוצה לפתוח דף חדש ולהיות בסדר. אני לא רוצה שמישהו יגרום לי להיות מאושרת, כאילו, גם. אבל אני רוצה לגרום לעצמי אושר. לחייך כשאני מסתכלת במראה. לא לבכות כל פעם שאני סאחית. כי ב4 חודשים האחרונים אני לא חייכתי לרגע כשלא הייתי מסטולה. וזה לא בסדר, זה לא טוב. זה לא טוב לברוח. זה היה טוב אבל ברגע שהחלטתי להתמודד הכל נפל עליי ואני לא רוצה את זה! והבנתי שזה כבר לא קטע שלו ולא קטע של ההורים שלי ולא של אף אחד. זה אני. זאת בעיה שלי עם עצמי ללא קשר לאף אחד. ואני רוצה... אני חייבת לצאת מזה. כי אם לא, אני אמות. יש לי את ההרגשה הזאת, שאני אמות בזמן הקרוב והאמת שהיא לא ההרגשה הכי טובה העולם. ואני מפחדת להתמודד עם הכל. אני מפחדת. ואני בנאדם רע ואנשים כל הזמן מתאכזבים ממני ואני לא עושה את זה בכוונה אני לא שמה לב, אני לא מתכוונת לפגוע או להעליב אף אחד... וכואב לי שזה ככה כי זה מי שאני, ואני מפחדת שכולם יעזבו אותי בסופו של דבר... אני רוצה עזרה וכמה שאני מדברת עם פסיכולוגים, מורות, הורים, חברים, וכל העולם זה לא עוזר, זה פשוט גורם לי לזכור את כל המצב כל פעם מחדש וזה כואב כל פעם מחדש. אז מה הקטע? כאילו, למה? מה אני עשיתי שזה מגיע לי? אני באמת מנסה לעשות את כל מה שאני יכולה אבל חלאס, קשה לי. מאוד קשה ליף. ואני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לחייך כמו בנאדם נורמלי, אני רוצה להנות מהדברים שאני עושה, אני רוצה לשבת לבד עם קפה וסיגריה בלי דאגות, אני רוצה להיות מאושרת. וכנראה שאי אפשר...

Saturday, 5 February 2011

Tuesday, 4 January 2011

{#50} IT'S 2011 #%@$#%^$#$^$

And nothing's changed.


"After a while, you'll learn the difference between holding a hand and falling in love. You begin to learn that kisses don't always mean something. Promises can be broken just as quick as they are made. And sometimes, goodbyes really are forever."