החיים שלי כל כך בזבל בזמן האחרון ואני רק מקווה שמשהו טוב יקרה לי כדי להפסיק לפגוע בעצמי. כל מה שאני עושה בזמן האחרון זה לפגוע בעצמי ודי, חלאס. כמה שאני בטוחה שאני לא יכולה להפסיק ושאם כן אז זה יהיה ממש קשה, אני חייבת. אני חייבת להפסיק. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. די. חבל שאני רק אומרת ולא עושה שום דבר. אני רוצה עזרה! אני רוצה עזרה ואף אחד לא מבין את זה, אף אחד לא מתחיל להבין את זה ואני רוצה שכולם יבינו את זה. אני פוגעת בעצמי. כל צד קטן שאני עושה פוגע בי, פוגע בהורים שלי, פוגע באנשים שאכפת להם ממני. ושום דבר לא עוזר לי. עיבדתי משמעות לגמרי. אני ריקה. והייתי ריקה גם מקודם, אבל זה לא הרגיש כל כך רע. הדבר היחיד שיותר גרוע מהריקנות זה להתרגל עליה, ואני כבר התרגלתי. וזה כואב. זה הורג אותי באיטיות ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני באמת הגעתי למצב שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. ועכשיו אני באמת מוכנה להודות שקשה לי. באמת קשה לי. אני כבר לא מבינה מה הקטע פה. למה אני קיימת. ואני רוצה להבין... אני רוצה לדעת, אבל אין תשובות. ואני מוכנה להודות גם שאני לא יכולה לצאת מזה לבד. אני תקועה. והחלומות האלה... הם חייבים להפסיק. הם חייבים להפסיק. אני חייבת להפסיק אותם. הצלקות... חייבות להעלם. הכל. אני רוצה לפתוח דף חדש ולהיות בסדר. אני לא רוצה שמישהו יגרום לי להיות מאושרת, כאילו, גם. אבל אני רוצה לגרום לעצמי אושר. לחייך כשאני מסתכלת במראה. לא לבכות כל פעם שאני סאחית. כי ב4 חודשים האחרונים אני לא חייכתי לרגע כשלא הייתי מסטולה. וזה לא בסדר, זה לא טוב. זה לא טוב לברוח. זה היה טוב אבל ברגע שהחלטתי להתמודד הכל נפל עליי ואני לא רוצה את זה! והבנתי שזה כבר לא קטע שלו ולא קטע של ההורים שלי ולא של אף אחד. זה אני. זאת בעיה שלי עם עצמי ללא קשר לאף אחד. ואני רוצה... אני חייבת לצאת מזה. כי אם לא, אני אמות. יש לי את ההרגשה הזאת, שאני אמות בזמן הקרוב והאמת שהיא לא ההרגשה הכי טובה העולם. ואני מפחדת להתמודד עם הכל. אני מפחדת. ואני בנאדם רע ואנשים כל הזמן מתאכזבים ממני ואני לא עושה את זה בכוונה אני לא שמה לב, אני לא מתכוונת לפגוע או להעליב אף אחד... וכואב לי שזה ככה כי זה מי שאני, ואני מפחדת שכולם יעזבו אותי בסופו של דבר... אני רוצה עזרה וכמה שאני מדברת עם פסיכולוגים, מורות, הורים, חברים, וכל העולם זה לא עוזר, זה פשוט גורם לי לזכור את כל המצב כל פעם מחדש וזה כואב כל פעם מחדש. אז מה הקטע? כאילו, למה? מה אני עשיתי שזה מגיע לי? אני באמת מנסה לעשות את כל מה שאני יכולה אבל חלאס, קשה לי. מאוד קשה לי. ואני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לחייך כמו בנאדם נורמלי, אני רוצה להנות מהדברים שאני עושה, אני רוצה לשבת לבד עם קפה וסיגריה בלי דאגות, אני רוצה להיות מאושרת. וכנראה שאי אפשר...

{#52} Swallowed, Sniffed, Snorted, Smoked or Injected (2)

זה בדיוק מה שאני לא רוצה. אני לא רוצה לאהוב אותו במשך כל חיי. לא אם אני לא יכולה להיות איתו. החיים שלי כל כך בזבל בזמן האחרון ואני רק מקווה שמשהו טוב יקרה לי כדי להפסיק לפגוע בעצמי. כל מה שאני עושה בזמן האחרון זה לפגוע בעצמי ודי, חלאס. כמה שאני בטוחה שאני לא יכולה להפסיק ושאם כן אז זה יהיה ממש קשה, אני חייבת. אני חייבת להפסיק. אני חייבת לעשות משהו עם עצמי. די. חבל שאני רק אומרת ולא עושה שום דבר. אני רוצה עזרה! אני רוצה עזרה ואף אחד לא מבין את זה, אף אחד לא מתחיל להבין את זה ואני רוצה שכולם יבינו את זה. אני פוגעת בעצמי. כל צד קטן שאני עושה פוגע בי, פוגע בהורים שלי, פוגע באנשים שאכפת להם ממני. ושום דבר לא עוזר לי. עיבדתי משמעות לגמרי. אני ריקה. והייתי ריקה גם מקודם, אבל זה לא הרגיש כל כך רע. הדבר היחיד שיותר גרוע מהריקנות זה להתרגל עליה, ואני כבר התרגלתי. וזה כואב. זה הורג אותי באיטיות ואני כבר לא יודעת מה לעשות. אני באמת הגעתי למצב שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות. ועכשיו אני באמת מוכנה להודות שקשה לי. באמת קשה לי. אני כבר לא מבינה מה הקטע פה. למה אני קיימת. ואני רוצה להבין... אני רוצה לדעת, אבל אין תשובות. ואני מוכנה להודות גם שאני לא יכולה לצאת מזה לבד. אני תקועה. והחלומות האלה... הם חייבים להפסיק. הם חייבים להפסיק. אני חייבת להפסיק אותם. הצלקות... חייבות להעלם. הכל. אני רוצה לפתוח דף חדש ולהיות בסדר. אני לא רוצה שמישהו יגרום לי להיות מאושרת, כאילו, גם. אבל אני רוצה לגרום לעצמי אושר. לחייך כשאני מסתכלת במראה. לא לבכות כל פעם שאני סאחית. כי ב4 חודשים האחרונים אני לא חייכתי לרגע כשלא הייתי מסטולה. וזה לא בסדר, זה לא טוב. זה לא טוב לברוח. זה היה טוב אבל ברגע שהחלטתי להתמודד הכל נפל עליי ואני לא רוצה את זה! והבנתי שזה כבר לא קטע שלו ולא קטע של ההורים שלי ולא של אף אחד. זה אני. זאת בעיה שלי עם עצמי ללא קשר לאף אחד. ואני רוצה... אני חייבת לצאת מזה. כי אם לא, אני אמות. יש לי את ההרגשה הזאת, שאני אמות בזמן הקרוב והאמת שהיא לא ההרגשה הכי טובה העולם. ואני מפחדת להתמודד עם הכל. אני מפחדת. ואני בנאדם רע ואנשים כל הזמן מתאכזבים ממני ואני לא עושה את זה בכוונה אני לא שמה לב, אני לא מתכוונת לפגוע או להעליב אף אחד... וכואב לי שזה ככה כי זה מי שאני, ואני מפחדת שכולם יעזבו אותי בסופו של דבר... אני רוצה עזרה וכמה שאני מדברת עם פסיכולוגים, מורות, הורים, חברים, וכל העולם זה לא עוזר, זה פשוט גורם לי לזכור את כל המצב כל פעם מחדש וזה כואב כל פעם מחדש. אז מה הקטע? כאילו, למה? מה אני עשיתי שזה מגיע לי? אני באמת מנסה לעשות את כל מה שאני יכולה אבל חלאס, קשה לי. מאוד קשה ליף. ואני רוצה לצאת מזה, אני רוצה לחייך כמו בנאדם נורמלי, אני רוצה להנות מהדברים שאני עושה, אני רוצה לשבת לבד עם קפה וסיגריה בלי דאגות, אני רוצה להיות מאושרת. וכנראה שאי אפשר...

{#51} Parental Advisory : Explicit Content