אני כל כך מלאה בחרא שזה לא יאמן. אין בזה היגיון, זה פשוט המצב. אני מלאה בחרא. אין בתוכי שום דבר חיובי. חשבתי שאולי אני אמצא את זה באיזהשהו שלב אבל עכשיו אני מבינה שהכל שלילי, הכל רע. הכל רע והכל כואב והכל מבולגן והכל פוגע והכל פשוט כל כך קשה שאני כבר לא יכולה יותר, לא מסוגלת יותר, לא רוצה יותר בעצם. וזה לא שאני רוצה למות. לא. פשוט כבר לא אכפת לי. לא אכפת לי ולאף אחד לא אכפת. ונמאס לי, נמאס לי מלדאוג לאנשים ולנסות להיות טובה בשבילהם כדי פשוט להיפגע. כי כנראה שזה כל מה שאני עושה, אני רק נפגעת. ופוגעת. מה שאנשים לא מבינים זה שאני לא מתכוונת לפגוע, אני לא רוצה. הם עושים את זה בכוונה להחזיר לי אבל אין להם מושג כמה שזה הורס אותי, כמה שזה הורג אותי כל פעם מחדש. ונמאס לי מלשמור את הכל בפנים ולחכותה עם זה, כי ברגע שאני לא יכולה יותר אני מתפוצצת וזה כל כך כואב ואני לא יכולה לנשום. אני לא יכולה לנשום, ואני רוצה לנשום. אני רוצה להיות בסדר. אני רוצה שלאנשים יהיה אכפת ממני. אני רוצה, אבל זה לא משנה. אני רוצה כל כך הרבה דברים, ואת רובם אני לא אקבל אף פעם. וזה לא אכפת לי... לא כל כך. אני יכולה לחיות עם זה. אבל די, חלאס. קשה לי ממש. כואב לי ממש. ואני מפחדת ואני פגועה ואני תלויה בדברים שלא עושים לי טוב. ואני כל כך עייפה...
מה כבר ביקשתי? להיות בסדר? פעם אחת? יום אחד? ברור, יש ימים יותר טובים ויש כאלה יותר גרועים. יש ימים שבהם אני בורחת, אני אוהבת את אלה. אבל מה? זה לא יציב, זה לא עובד, זה לא מספיק. ואין, אני לא מספיק! אני לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה, לא מספיק רזה, לא מספיק טובה בכללי. הבעיה, היא אני.
אני ממש מקווה למצוא פתרון לפני שאני באמת יעשה משהו מטומטם, טוב, גם ככה זה לא כאילו למישהו אכפת.
