אנשים לא מבינים את האמונה שלי באלוהים. אני מאמינה באלוהים, ואני מאמינה בטוב שבעולם. אני מאמינה גם ברע שבעולם. אני מאמינה בכאב ובחרא. וזה כל מה שאני קיבלתי. אני לא קיבלתי טוב ולא קיבלתי אושר ולא קיבלתי קל. וגם אם למישהו אחר יותר קשה זה לא משנה את העובדה שיש לי את מה שיש לי. וזה תמיד היה ככה, מגיל מאוד קטן, ואני רגילה לזה, כבר לא איכפת לי מזה. כשהייתי קטנה הייתי מתפללת לאלוהים, הייתי מבקשת שהוא יעצור את אבא שלי כי הוא ואמא שלי רבו והוא היה שיכור. כל יום, כל יום במשך 5 שנים בערך, יותר אפילו, אני לא יודעת כי הייתי ילדה קטנה ואני עוד מעט בת 18 אז אני לא כל כך זוכרת. אבל כן, הוא היה שיכור הרבה מאוד זמן ואני לא זכרתי מי הוא כשהוא היה פיקח. עכשיו זה הפסיק, כן, למרות שלפעמים הוא מביא לפה בקבוק וויסקי ומפרק אותו בשעה. זה יותר טוב מאשר כל יום. אני מבינה אותו, זה הסם שלו. כולנו מכורים למשהו שמרדים את הכאב ואני לא אף אחת כדי לשפוט אותו... אבל זה לא משנה את העובדה שאבא שלי היה אלכוהוליסט במשך כל הילדות שלי. ואני אוהבת את אבא שלי, אני לא אומרת שלא. הוא טעה. כולם טועים. גם אני טועה. אמא שלי טועה. הריבים לא היו רק בגלל אבא שלי, אמא שלי הייתה מכורה לקוקאין במשך 10 שנים. כן, שוב, היא הפסיקה. ואני אסירת תודה כי היא כמעט מתה. אבל זה לא משנה את העובדה שכשילדה בת 7 רואה את אמא שלה עושה ליין של קוק היא סובלת וזה כואב לה והיא יודעת והיא רואה את זה וכולם בסביבה שלה סוחרי סמים והיא יודעת שזה המצב והיא מתמודדת עם זה, והכל ביחד היה פשוט יותר מדי. וזה לא היה הכל, כי כל בנאדם שאי פעם אהבתי פגע בי, בגד באמון שלי או תקע לי סכין בגב. יש אנשים ששווים את הכאב, אבל זה לא אומר שהכאב לא קיים. אז זה היה ברור שהייתי צריכה להתפוצץ מתישהו. זה לא קרה מזמן. ואז התחילו הכדורים, והדיבורים על זה שאני משוגעת ושאני שבורה ושאי אפשר לתקן אותי ועכשיו עם הכדורים אני בסדר, אני יותר אנושית ממה שהייתי. אבל עדיין, כדי לעבור את היום, כדי להתמודד עם הכל אני חייבת את הכדורים שלי ועוד כמה דברים. אני חושבת שזה לא נקרא להיות בסדר, זאת פשוט הדרך שלי לשרוד. אז אני שופטת את אלוהים, כי אני מסתכלת על אנשים אחרים ואני רואה אותם שמחים ולי אין כלום, לי אין סיבה לחייך כשאני לא מתחת להשפעה של משהו. אני לא נרדמת בלילות כי כל כך כואב לי בפנים והראש שלי צועק דברים ואני חייבת להתעסק במשהו אחר. ואנשים שופטים אותי בגלל כל מיני סיבות ואחת מהם זאת האמונה שלי באלוהים. אם הם רק היו יודעים... בני זונות. מדברים מאחורי הגב שלי ואומרים עליי כל מיני דברים, כל מיני שקרים, ואני כבר וויתרתי, נגמר לי הכוח. אני מעכשיו שמה זין. יש לי את האנשים שלי, וזהו. אני לא צריכה יותר מזה. אני פשוט לא מבינה מה כבר אפשר לצפות מהבת של שני נרקומנים. אבל לא נורא. אני חושבת שזה יפסק מתישהו, הכאב הקבוע הזה שכבר חלק ממני. אני מקווה מאוד. אבל אני לא מצפה לכלום כי נמאס לי מלהתאכזב. לכל דבר יש סיבה, אני יודעת. ואני מאמינה בקארמה ואולי מגיעה לי, אני לא יודעת. אבל זה לא הוגן. זה לא אמור להיות ככה. אני רוצה לקבוע את הגורל שלי אבל אני כל כך מפחדת שזה יהיה משהו שונה לגמרי שאני לא נראה לי אעשה את זה. אני רוצה להיות מסוגלת לתת למישהו את כולי ולאהוב אותו ולהרגיש בטוחה כמו שהרגשתי פעם. פעם. אבל זה לא נראה לי הגיוני כי אני טועה. אני כל כך טועה. ואני כל כך מלוכלת וכואב לי ויש לי חור בלב ואני מפחדת, אני מפחדת כי אני פחדנית ואני לא רוצה שוב לשים את הלב שלי ככה בידיים של מישהו כי זה כל כך כאב, זה עדיין כואב. כי אני חשבתי שזהו, באמת, הייתי ממש תמימה ואני חשבתי שזהו זה, שנגמרו החיפושים להרבה מאוד זמן ושהוא היה כל מה שהייתי צריכה, אבל מסתבר שהוא היה הכל בשבילי ואני לא הייתי כלום בשבילו. אני ידעתי שכשאתה נותן למישהו להיות הכל בשבילך ברגע שהוא עוזב אתה נשאר בלי כלום, אבל זה לא היה איכפת לי והאמת היא שאני כבר וויתרתי על הסיפור הזה, זה כבר לא משנה, עבר הרבה זמן ולמרות שזה עדיין כואב, הכאב הזה לא כזה נוראי, אפשר להתעלם ממנו בקלות. אפשר להתעלם מכל כאב בקלות.
הדרך שלי להתעלם מהכאב, זאת הבעיה.
